סוף סוף השוואה בין השורש של "רכילות" לבין "רוכל" ("מוכר") – "רוכל הוא ההולך כל היום וקונה מכאן ומכאן והולך ומוכר במקומות אחרים בכאן ובכאן", רק שאני לא מצליח להבין מאיפה זה בדיוק.
אחרי שסיכמנו את המצוות מהתורה שמתוכן נוסעים איסורי רכילות ולשון הרע, מתחילות ההלכות של הספר הזה עצמו.
המחבר מתעכב בביאור על איסור סיפור לשון הרע שהוא אמת – "לפי שזה הטעות הראשון שרגילין העולם לטעות בו", ומביא שלוש ראיות מהגמרא לכך שלא רק השקר אסור. לצערי התקשיתי להבין אותןף אבל אהבתי את משפט הסיכום: "והארכתי הרבה אולי יתן ה' שיועיל קצת להוציא את העיוורון הזה מלבות בי אדם".
בנוסף למצוות עשה ולא תעשה יש גם ארורין – קללות שמופיעות בספר דברים כז ומאררות את מי שיעבור על דינים אחדים. והארורים שקשורים ללשון הרע הם: "ארור מכה רעהו בסתר", עליו רש"י אומר במפורש שמדובר בלשון הרע; "ארור משגה עיוור בדרך", כנגד "לפני עיוור לא תיתן מכשול", שכבר הוזכרה; "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת"; ואם מדובר באביו או אמו, אז גם "ארור מקלה אביו ואמו".
ובנוסף למצוות עשה, לא תעשה וארורין יש גם אזכורים של מידות רעות שהמדבר לשון הרע נכשל בהן: מידת האכזריות, מידת הכעס והליצנות.
ומסתכמת הפתיחה לספר חפץ חיים בפנייה מהמחבר: "אבקש לידידי הקורא שזאת הפתיחה יקרא ויחזור ויקרא [...] יֵדַע הקורא שלא לקחתי את הלאוין ועשין כפי ההזדמן (!), רק חקרתי ודרשתי היטב את התרי"ג מצוות והרבה יגיעות יגעתי עד שעזרני הקדוש ברוך הוא."
ועוד הערה חמודה בסוף: "כדי שלא ייפלא בעיני הקורא [...] למה מצינו בגמרא כמה פעמים שייראה לכאורה שאמורא אחד מקנטר לחברו, גם על זה פקחתי עיני והעתקתי מחמת זה תשובת "חוות יאיר" בסוף הספר וגם הרבה מאמרים תירצתי בעצמי בתוך הספר זעיר שם זעיר שם." תירוצים על חטאים לכאורה של גדולי ישראל מהמקרא ומהמשנה זה עיסוק הלכתי מעניין – שמעתי, למשל, הסברים על מעשים לכאורה נוראים של דוד המלך, ואיך בעצם הכול היה בהיתר. נגיע ונראה.
פורסם בקטגוריה כיבוד אב ואם, כתיבה, עברית, תרי"ג
כל מצוות העשה והלא תעשה שדובר בהם עד כה נוגעות ללשון הרע גם אם היה בדברי אמת; ואם דיבר לשון הרע ועוד היו בו דברי שקר, אז יש בזה גם עברה על מצוות עשה "מדבר שקר תרחק" (שמות כג ז). אז אם אי פעם תהית למה אין בעשרת הדיברות מצווה "לא תשקר", אז נכון – זה לא בעשרת הדיברות, זה קצת אחרי. אבל יש מצווה כזאת. וכמובן: "עונשו חמור הרבה יותר מסתם לשון הרע ורכילות".
ועוד מצוות עשה שעוברים עליה היא "והלכת בדרכיו" – "לילך במידותיו של הקדוש ברוך הוא, אשר הם כולם רק לטוב". ורמב"ם אומר שהקב"ה שונא דלטוריא אפילו על איש גרוע מאוד.
ולסיכום מצוות העשה אומר המחבר – "אף שכל הי"ז לאוין וי"ד עשין אין יכול להוא באיש אחד ובסיפור אחד [...] מי שרגיל חו"ש במידה רעה זו, בוודאי יעבור על כולן בהרחב הזמן".
והנה מצוות עשה כללית – "את ה' אלהיך תירא" (דברים ו יג). אז מה, כל חטא שחוטאים, עוברים בנוסף גם על המצווה הזו? כן, כפי שמבאר באר מים חיים, "היא מצווה תמידית".
בהערת שוליים המחבר מוסיף שאפשר לבוא גם לכדי הוצאת שם שמים לבטלה: "ראו מפלוני ופלוני, גם הוא לבש עליו לפנים את מעיל היראה וגם הוא קינא קנאת ה' צבאות, והלוא הוא בעצמו חוטא יותר מפלוני." אז מעבר ללשון הרע, מסביר המחבר, נאמר פה השם "צבאות", שהוא שם קדוש ממש. ויש אנשים דתיים שנזהרים אף בזה ואומרים "צבקות", כמו "אלוקים". אבל מעבר להגיית שמות קדושים, זה מעורר בי מחשבה מטרידה: כבר הזכרתי כאן בבלוג יותר את אכזבתי מחרדים שקוראים פשקווילים ונערות דתיות שקוראות עיתוני רכילות, אז האם אני חוטא כאן בלשון הרע או שאפשר לסלוח לי, כי אני לא מזכיר אף אחד באופן אישי, אלא מנסה לעורר את הציבור ולהביא תועלת? זה גם המקום לומר שאני מכיר הרבה דתיים וחרדים שמקפידים מאוד בשמירת הלשון ומשתדלים להתרחק ורכילות ומלשון הרע. ראיתי חרדים ירושלמים שלא מסתכלים על פשקווילים ונזהרים בדיבורם ויש דתיים שנזהרים מלקרוא דברים שעלולה להיות בהם דיבה רעה – אפילו בעיתונים דתיים.
ועוד מצוות עשה חשובה היא מצוות לימוד התורה, שכן מי שמספר לשון הרע עוסק בביטול תורה. ולימוד תורה שקולה לכל המצוות, כפי שאומרת המשנה היפה בפאה פרק א. מגדיל המחבר ומביא את איכה רבתי אות ב': "ויתר הקדוש ברוך על עוון עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על עוון ביטול תורה." לא כל עיסוק שאינו לימוד הוא ביטול תורה – מותר לעסוק בפרנסה כדי להשיג מחיה, אבל לשון הרע הוא ביטול תורה ולא צריך להסביר את זה. וממשיך עוד המחבר ומביא את דברי הגר"א שפירש את פאה פרק א' ואת אבות פרק ג' – "בפני מי אתה עומד ליתן דין וחשבון" (ותודה לעלמה זהר שפרסמה מחדש את המשנה הזאת); דין וחשבון – החשבון שעושים על כל מילה ומילה של לימוד תורה, שהיא מצווה בפני עצמה ושביטול הלימוד של כל מילה שאפשר היה ללמוד בתורה, הוא ביטול של מצווה.
מצוות העשה הבאה היא "וקידשתו" והכוונה לכוהן. אנשים חילוניים לא יתרגשו מזה וגם לא כל הדתיים בימינו, אבל קיימים גם דתיים שמכבדים כוהנים היום ואכפת להם מזה.
ואם הוא אחיו הגדול, או בעל אמו או אשת אביו, עובר גם על מצוות הכיבוד של "ואת" (וצריך לעיין בפירוש של "ואת" בכתובות ק"ג.) וקל וחומר אם מדובר באביו ואמו ממש.
פורסם בקטגוריה כוהנים, כיבוד אב ואם
"וכל זה (הנ"ל) אפילו שלא בבית מדרש, אבל אם מדבר לשון הרע ורכילות בבית מדרש או בבית הכנסת, עובר עוד על מצוות עשה ,'ומקדשי תיראו'". לא מחשבים בו חשבונות למעט כאלה של מצווה – למשל, קופת צדקה, לא כל שכן מדברים לשון הרע.
ואם מספרים לשון הרע על זקן, עוברים על מצוות "והדרת פני זקן" (ויקרא יט לב). אפילו זקן עם הארץ, ואם זה זקן חכם – עובר על מצוות "והדרת" כפליים. ועל כך יש הערת שוליים מעניינת: "ומאוד ייפלא לי על הראשונים וטור שולחן ערוך יורה דעה, שלא העתיקו מה שכתוב בתורת כוהנים מה הוא הידור" – ביקורת עניינית על הראשונים. וגם רמב"ן ביקר את רש"י ומהר"ל את הרמב"ם. מותר לחכמים לבקר אחד את השני.
|
